Ma'asser Cheni
Daf 25a
רִבִּי חַגַּי בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי כְּרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי נָתָן כְּרִבּי יוּדָה דְּתַנִּינָן תַּמָּן אֵיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ. אֶלָּא הָא לָךְ וְתֵן לָהּ אִם רָצָה לְהַחֲזִיר יַחֲזִיר. מַתְנִיתָא דְּרִבִּי דְּתַנֵּי אָֽמְרָה הָבֵא לִי גִיטִּי וְהָלַךְ וְאָמַר לוֹ אִשְׁתָּךְ אָֽמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִיטִּי הוֹלִיכוֹ לָהּ וּנְתָנוֹ לָהּ זַכֵּה לָהּ הִתְקַבֵּל לָהּ. אִם רָצָה לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר דִּבְרֵי רִבִּי. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר הוֹלִיכוֹ לָהּ וּנְתָנוֹ לָהּ אִם רָצָה לְהַחֲזִיר יַחֲזִיר. זַכֵּה לָהּ וְהִתְקַבֵּל לָהּ אִם רָצָה לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר. רִבִּי אוֹמֵר בְּכוּלָּן לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ אֵי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבְּלִי אֶלָּא שֶׁתּוֹלִיכִי לָהּ. וִקַשְׁיָא עַל דְּרִבִּי. הָא לָךְ 25a מִדִּיבּוּרִי אִם רָצָה לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר. וִקַשְׁייָא עַל דְּרִבִּי נָתָן. הָא לָךְ מִדִּיבּוּרָא אִם רָצָה לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר. רִבִּי חוּנָא אָמַר נַעֲשֶׂה שְׁלוּחוֹ וּשְׁלוּחָהּ. אִיסָּה אָמַר כּוּלְּהוֹן דְּתַנִּינָן שְׁלוּחוֹ וּשְׁלוּחָהּ מְגוּרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוּרֶשֶׁת. אָמַר לֵיהּ וּמָה בְיָדָךְ. וְאָמַר רִבִּי זְעִירָא חִייָה בַּר בּוּן אָדָא בַּר תַּחְלִיפָא בְּשֵׁם רַב הוֹשַׁעְיָה מַה פְלִיגִין בְּשֶׁהִפְלִיגוּ דַעְתָּן לְעִנְייָנִים אֲחֵרִים אֲבָל אִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְייָן גֶּט הוּא. וְהָכָא אֲפִילוּ הֵן עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְייָן הִיא הַמַּחְלוֹקֶת.
Traduction
R. Hagaï observa en présence de R. Yossé que l’avis de Rabbi est conforme à celui de R. Yossé et celui de R. Nathan à celui de R. Juda; puisque l’on a enseigné ailleurs (151)Mishna, (Gitin 6, 1). Cf. série Jérusal. ib. ( 47d): Lorsque le mari déclare à l’envoyé qu’il ne veut pas lui faire accepter pour elle l’acte de divorce, mais il le lui remet avec ces mots ''le voici, et remets-le à ma femme'', le mari a le droit de le reprendre des mains de l’envoyé aussi longtemps que l’acte n’est pas remis. Or, cette Mishna doit être conforme à Rabbi, puisqu’il est dit (152)Cf. Babli, ibid., 63a: Lorsque la femme a dit à l’envoyé de lui apporter l’acte de divorce et qu’il est parti, puis il dit au mari: ''ta femme m’a chargé de recevoir pour elle l’acte'', sur quoi le mari le lui remet en ajoutant de l’apporter à la femme, ou de le lui remettre, ou de l’acquérir pour elle, et si le mari veut revenir sur sa décision il ne le peut plus; tel est l’avis de Rabbi. Selon R. Nathan, au contraire, lorsque le mari a seulement dit de le lui rapporter et le lui remettre, il peut encore y renoncer; mais une fois que l’envoyé a fait l’acquisition pour elle et a reçu l’acte pour elle, le mari ne peut plus y revenir. Rabbi ajoute qu’en aucun cas le mari ne peut reprendre l’acte, à moins d’avoir dit expressément: ''je ne veux pas que tu acceptes l’acte pour elle, mais que tu lui apportes''. Or, il y a contradiction selon l’avis de Rabbi: du moment que le mari a prononcé la parole ''voici'', (prends-le), non elle, ne peut-il pas reprendre cet acte (153)Ou le cas est-il semblable à celui de l'envoyé ayant acquis le divorce?? Et la même objection peut se présenter selon l’avis de R. Nathan; et si l’envoyé suit la parole de la femme, le chargeant de recevoir, le mari devrait-il pouvoir y renoncer? (Donc, selon Rabbi, la parole vague suffit, parce qu’on pense au même sujet; selon R. Nathan, à défaut de paroles explicites l’acte est nul; aussi la discussion est la même que ci-dessus). R. Houna dit: en cas de doute, cet envoyé représente à la fois le mari et la femme (il est l’intermédiaire des deux; voilà pourquoi on peut y renoncer). Issa dit qu’en tous cas le mari peut y renoncer, parce qu’il est dit: lorsque l’envoyé l’est pour tous deux, la femme est tantôt répudiée, tantôt non. Enfin dit R. Yossé et R. Hagaï, que réponds-tu à l’objection faite que la discussion entre Rabbi et R. Nathan est la même qu’entre R. Yossé et R. Yohanan? (n’adoptent-ils pas les mêmes avis)? Voici ma réponse: R. Zeira, R. Hiya b. Aboun, Ada b. Tahlifa, disent au nom de R. Oshia: la discussion n’a lieu dans cette Mishna que lorsqu’ils ont détaché leur pensée de tel objet pour la reporter sur tel autre; mais s’ils continuent à s’occuper du même objet l’acte est valable: tandis qu’ici, si même ils sont occupés de ce sujet, la discussion continue.
Pnei Moshe non traduit
ר' חגי בעי קומי ר' יוסי. אמורא אי נימא דר' כר' יוסי ור' נתן כר' יהודה פלוגתא דר' ור' נתן נשנית בתוספתא דגיטין פ''ד וכדמייתי לקמן:
דתנינן תמן. בריש פ''ו דגיטין במתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור דמיד שקיבל שלוחה הגט הרי הוא כידה ונתגרשה לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה הבעל לחזור יחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה:
מתני' דרבי. ואמרינן התם מתני' דבעינן דוקא שיאמר אי אפשי שתקבל אלא הולך בהא הוא דאם רצה לחזור יחזור רבי הוא:
דתני. בתוספתא שם וה''ג התם אמרה התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי הילך הוליכו לה וכו' כלומר שהאשה אמרה התקבל לכך אמר השליח בשמה שאמרה התקבל ואמר לו הבעל בח' מלשונות הללו הילך הוליכו לה או ונתנו לה וכו' אם רצה לחזור לא יחזור דברי רבי וכגון שלא אמר אי אפשי שתקבל אלא הולך וכו' כדמסיים רבי בסיפא ולקמן מפרש טעמייהו:
ר' נתן אומר אם אמר הוליכו ונותנו לה וכו' ר' אומר בכולן לא יחזור לפי שעל דבוריה דשליח קא סמיך עד שיאמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא שתוליכו לה וא''כ מתני' דגיטין רבי הוא:
וקשיא על דרבי הא לך מדבורי אם רצה לחזור לא יחזור. בתמיה כלומר דהרי הילך מן דבורי משמע הא לך ממני ושליח להולכה עשאו ולא נתרצה במה שאמר השליח בשם האשה. ואמאי אם רצה לחזור לא יחזור:
וקשיא על דר' נתן הא לך מדבורה. וכן הוא בגיטין כלו' דאדרבה תקשי לך טפי אדר' נתן דקאמר בהילך אם רצה לחזור יחזור ואמאי הא הילך משמע כדיבורה דקאמר השליח בשמה וא''כ בדין הוא דאם רצה לחזור לא יחזור דנתגרשה מיד בקבלתו של השליח ור' נתן לא קאמר אלא דוקא באומר זכה לה והתקבל לה דלא יחזור והרי הילך נמי כפי דיבורה משמע:
רבי הונא אמר. דהיינו טעמא דרבי נתן דמכיון דהאשה אמרה התקבל לי והבעל אומר הילך נעשה כשלוחו ושלוחה דמספקא לן אי הילך כזכי דמי או לא. ויש לפרש להא דרב הונא כמילתא באנפי נפשה וכך פירשתי בגיטין שם:
כולהון דתנינן. כל היכא דאמרינן שלוחו ושלוחה מספיקא מגורשת ואינה מגורשת כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואי מת הבעל חולצת ולא מתייבמת:
א''ל ומה בידך. מסקנת השאלה דר' חגי לר' ייסא דבעי מיניה לעיל אם מוקמינן פלוגתא דהני תנאי דמתני' כהני תנאי דגיטין דלר' דס''ל בהולך אם רצה לחזור לא יחזור ומשום דלא בעינן שיפרש דבריו ויגלה דעתו שאינו מבטל שליחותה אלא דאפילו בהולך אמרינן דמסתמא דעתו כמו שאמר השליח בתחילה בשם האשה ואומר לו הולך כמו שאמרה וזהו ג''כ סברת ר' יוסי במתני' דהכא שאע''פ שלא פירש זה גיטך אמרינן דדעתיה אדמעיקרא הוה ור' נתן דס''ל בעינן שיגלה דעתו שרוצה לקיי' שליחותה ודוקא באומר התקבל וזכה לה שהודה לדברים הראשונים שאמר לו השליח דשליח קבלה הוא זהו כסברת ר' יהודה במתני' דאומר שצריך לפרש דעל דעת הראשונה הוא עושה וא''ל ר' חגי לר' ייסא ואת מה בידך אם כך הוא לדעתך דהני תנאי כהני תנאי א''נ ר' ייסא חזר ושאל לר' חגי וא''ל ואתמה בידך בדבר הזה:
דאמר ר' זעירא וכו'. כצ''ל וכך הוא בגיטין כלומר שהשיב לו דשאני התם ולא שייכא פלוגתייהו להדדי דהא אמר ר''ז לעיל דלא נחלקו ר' יודה ור' יוסי במתני' דמעשר שני אלא בשהפליגו עצמן לענין אחר אבל אם עסוקין באותו ענין הכל מודים דא''צ לפרש:
והכא. אבל הכא במתניתין דגיטין בפלוגתייהו דרבי ורבי נתן במילתא אחריתא הוא דפליגי ואפילו הבעל והשליח עסוקין הן באותו ענין עדיין הוא המחלוקת דרבי' סבירא ליה הולך כזכי דמי ור' נתן ס''ל לאו כזכי דמי:
רִבִּי עֶזְרָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא אַף לְעִנְייָן מַתָּנָה כֵן. אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אָמַר לֵיהּ תַּמָּן הַתּוֹרָה זִיכָּת אוֹתָהּ בְּגִיטָּהּ וְהִיא עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ. אִית לָךְ מֵימַר בְּמַתָּנָה אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִיתֵּן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ וּבִיקֵּשׁ לַחֲזוֹר בּוֹ חוֹזֵר בּוֹ. קָם רִבִּי יוֹסֵי עִם רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי אָמַר לֵיהּ וְהִינוֹ הִין צֶדֶק. אָֽמְרִין בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הִין צֶדֶק הֲוָה.
Traduction
R. Zeira demanda en présence de R. Mena: en est-il de même pour les dons, et l’homme peut-il charger quelqu’un de recevoir ce qui ne lui appartient pas? Certes c’est différent, fut-il répondu, la loi ayant autorisé la femme à accepter l’acte de divorce, elle peut charger l’envoyé de recevoir l’acte pour elle; tandis que l’on ne peut pas dire pour le don que l’homme constituera comme envoyé quelqu’un chargé de recevoir ce qui ne lui appartient pas encore. On peut aussi prouver la différence de ce qui suit: R. Yossé, ou R. Jacob b. Zabdi, ou R. Abahou dit au nom de R. Yohanan (154)Voir (Sheviit 10, 9). Cf. même série, (Shevuot 4, 10) ( 55d) que lorsque quelqu’un s’est proposé de faire un présent et qu’il veut ensuite y renoncer, il le peut. Sur quoi, R. Yossé se leva avec R. Jacob b. Zabdi en disant: Est-ce que sont affirmation (155)Allusion à une expression analogue (mesure juste) de (Lv 19, 36) n’est pas véridique? (peut-il revenir sur son consentement donné)? On peut répondre qu’au moment de l’affirmation, elle était véridique (et, depuis lors, il y a renoncé).
Pnei Moshe non traduit
אף לענין מתנה כן. לרבי הוא דקא בעי אי ס''ל דגם במתנה הולך כזכי דמי ויכול אדם לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו מיד הנותן לו במתנה ואם אמר לו הנותן הולך לו אינו יכול לחזור בו או דבמתנה אין הדין כן:
א''ל לא דמי. דתמן בגט שאני היא דהתורה זיכתה בגיטה לענין שהיא יכולה לעשות שליח לקבלת גיטה כדדרשינן מושילחה אבל במתנה וכי אית לך מימר דאדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ושלא יוכל הנותן לחזור בו בתמיה:
ועוד מן הדא. דקאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן בהדיא לעיל בסוף שביעית ובכמה מקומות דהאומר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בוו א''כ במתנה ודאי לא אמרינן הולך כזכי דמי דכל זמן שלא הגיע לידו יכול הנותן לחזור בו:
קם ר' יוסי. והקשה לר' יעקב וא''ל והיינו הן צדק וכי זה הוא הן צדק דדרשינן הין צדק שיהא ההן שלך צדק והשיב לו בשעה שאמר הן צדק הוה כדאמר התם שבשעת אמירה צריך לומר לו בדעת גמורה ולא בדרך היתול ועל זה הקפידה התורה אבל אם בא לחזור קודם שהגיע ליד המקבל חוזר:
Ma'asser Cheni
Daf 25b
משנה: הַמֵּנִיחַ אִיסָּר וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּפוֹנְדִּיּוֹן אוֹכֵל עָלָיו עוֹד אִיסָּר. הַמֵּנִיחַ פּוֹנְדִּיּוֹן וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּאִיסָּר אוֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלָג. הַמֵּנִיחַ אִיסָּר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי אוֹכֵל עָלָיו אַחַד עָשָׂר 25b אִיסָּר וְאֶחָד מִמֵּאָה בְּאִיסָּר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הַכֹּל עֲשָׂרָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּוַדַּאי אַחַד עָשָׂר וּבִדְמָאי עֲשָׂרָה.
Traduction
Si quelqu’un dépose un as (profane) pour le rachat de la 2e dîme, qu’il mange la moitié, qu’il se rende ensuite ailleurs où elle vaut un pondion (le double), il a le droit de manger encore le montant d’un as pour combler l’équivalent. Si au contraire il l’avait rachetée pour un pondion, et qu’après en avoir mangé la moitié on se rend ailleurs où elle ne vaut plus qu’un as, il ne peut plus en manger qu’une parcelle (sur laquelle il comptait). Celui qui dépose un as de seconde dîme (afin de pouvoir à Jérusalem en manger les fruits), consommera à titre d’équivalent jusqu’aux parts formant l’entier (en cas de doute), ou jusqu’au centième (en cas de certitude); et, dès lors, l’as devient profane. Selon Shammaï, il faut dans l’un et l’autre cas (doute ou certitude) avoir consommé dix parts (pour que l’as soit libéré et profane); selon Hillel, il en faut onze en cas de certitude et dix en cas de doute.
Pnei Moshe non traduit
מתני' המניח איסר. של חולין להיות מחלל עליו פירות מעשר ואכל עליו פירות מעשר בחציו ונמצא האיסר הזה הוא חציו מעות מעשר שנתפס קדושת מעשר על החצי הזה שאכל כנגדו וחציו השני אכתי חולין הוא ונשאר להיות אוכל עליו עוד חציו ואח''כ יהיה האיסר כולו מעות מעשר והלך למקום אחר והוליך האיסר עמו והרי הוא יוצא שם בפונדיון שהוא שני איסרין אוכל עליו עוד איסר לפי שהחציו שנשאר שוה עכשיו חצי פונדיון שהוא איסר לפיכך אוכל עליו עוד בשוה איסר וכן להפך שהניח את הפונדיון של חולין להיות אוכל עליו פירות מעשר ואכל עליו חציו שהוא איסר והלך עמו למקום אחר והרי הפונדיון הזה יוצא שם באיסר שאינו שוה אלא איסר אוכל עליו עוד פלג איסר לפי שהכל הולך אחר המקום שהוא עומד שם עכשיו והרי לא נשאר בו אלא חציו שיאכל עליו וחציו הוא שוה כאן חצי איסר לפיכך אינו אוכל עליו אלא עוד חצי איסר והפונדיון יהיה כולו מעשר:
המניח איסר של מע''ש. להיות אוכל עליו והולך:
אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר. כלומר לפעמים הולכין אחר אחד עשר חלקים של איסר ולפעמים הולכין אחר מאה חלקים של איסר והיינו אם היה איסר הזה ממעות מעשר שני של דמאי הולכין אחר אחד עשר חלקים שבו כגון שהיו הרמונים אחד עשר באיסר מכיון שאכל עשרה רמונים ולא נשאר בו אלא אחד שהוא חלק אחד עשר ממנו יצא כל האיסר כולו לחולין לפי שבדמאי הקילו אבל אם היה האיסר הזה ממעות מעשר שני של ודאי הולכין אחר מאה חלקים שבו שאם היה איזה דבר שנותנין מאה באיסר כגון שהיו תאנים נמכרות מאה באיסר ואכל עליו תשעים ותשעה תאנים כיון שלא נשאר בו אלא חלק אחד ממאה יצא כל האיסר לחולין:
בית שמאי אומרים הכל עשרה. בין ודאי בין דמאי הולכין אחר עשרה כלומר אם לא נשאר בו אלא העשירית ממנו יצא לחולין כגון שהיו עשרה רמונים נמכרים באיסר ואכל עליו תשעה כיון שלא נשאר בו אלא עשיריתו יצא לחולין ואם נשאר בו יותר כגון שלא אכל עליו אלא שמונה לא יצא לחולין וצריך לאכול עוד כנגדו:
ובית הלל אומרים בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה. האי אחד עשר לא כאחד עשר שבדברי הת''ק מיתפרש לפי הי''א של הת''ק א''א לפרש חלק אחד מעשרה דא''כ היה לו לומר כך אחד מעשרה באיסר וא' ממאה באיסר אבל כאן בדברי ב''ה שלא הוזכר באיסר בפירוש בדבריהם מתפרש הוא כך על חלק א' מעשרה ועוד דזיל בתר טעמא לפי מה שחילקו בין ודאי לדמאי וא''א שתפרש בו אלא חלק אחד מעשרה מפני שכך הוא הדין שכל שהוא פחות משוה פרוטה אינו ממון לשום ענין והלכך בודאי אף אם לא נשאר ממנו אלא חלק אחד מעשרה שבאיסר לא יצא לחולין לפי שהפרוטה אחד משמנה באיסר ונמצא עשירית האיסר הוא שמנה חלקי עשיריות של פרוטה שהוא פרוטה פחות חומש ולפי שדין מעשר שני של ודאי כשפודין את הפירות או הפדיון של הפירות כמו האיסר של מעשר הזה דאיירינן ביה צריך להוסיף חומש והוא חומשא מלבר ונמצא כשתוסיף עליו החומש הרי בין הכל הוא פרוטה וזהו הטעם דבודאי אף שנשאר אך חלק העשירית של האיסר עדיין לא יצא לחולין שיש כאן עוד שוה פרוטה של מעשר עד שאם לא נשאר אלא פחות מפרוטה בין הכל עם החומש שלו אז אין חוששין לכלום ויצא לחולין אבל בדמאי שאין מוסיפין חומש על פדיונו כלל והלכך אם לא נשאר בו אלא עשיריתו והוא פחות משוה פרוטה יצא לחולין זהו שאמרו בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה והלכה כב''ה ולא כהת''ק:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source